לכל עם יש שיעורים שהוא בחר לקחת על עצמו ללמוד ולהעמיק עבור כלל האנושות.
אחד השיעורים שאנו בחרנו ללמוד כעם הוא: לזכור ולא לשכוח.

כשהנוצרים חוגגים את חג המולד אנחנו חוגגים את נצחון המכבים על היוונים.

כשהנוצרים חוגגים את פסחא, אנחנו חוגגים וזוכרים ולא שוכחים את יציאת מצרים ועוד…

השיעורים שכל עם בוחר לקחת על עצמו מהדהדים בתת המודע
של כלל התושבים ויחד הם יוצרים וחיים מציאות שמגשימה
הלכה למעשה את השיעור, מתוך רצון לפתור אותו.

כך קורה שפרטים במדינה או כלל האנשים יצרו ארועים,
או יחוו ארועים שנכפים עליהם מבחוץ ככאלה שיש לזכור ולא לשכוח אותם.

כשמבינים את זה אפשר להתבונן אחורה על ההיסטוריה שלנו
ולראות כיצד היא שזורה באינסוף ארועים שחשוב לזכור ולא לשכוח.
השואה, רצח רבין, פרעות תרפט, הצהרת העצמאות, ועוד.

בהתאמה, היות והמיקוד שלנו כעם הוא ב"לזכור לא לשכוח",
שכנינו ושותפנו למסע גם הם לומדים איתנו את השיעור ומדגישים אותו.

זאת הסיבה שאם תתבוננו בהתנהלות של שותפינו למסע יבלטו
שם שורה של ארועים, החל ביום הנכבה דרך יום האדמה,
הסגרתו של ישו, חתימת הסכם השלום עם מצרים ועוד.
הם זוכרים ולא שוכחים לנו.
שנים על גבי שנים.
אירועים אלה מוזכרים שוב ושוב ומצוינים, תוך העלאה של
כל הרגשות, התחושות והאירועים שייצגו את היום הזה עם הדגשה יתרה.

עכשיו, אני לא אומרת שעמים אחרים לא מציינים אירועים משמעותיים
בקיומם, אני רק אומרת שאצלנו זה ממש נושא רציני ושחיינו וההתנהלות
היומיומית שלנו סובבת לא מעט סביב זה.

בבסיס, הדפוס הזה נועד לשמש נקודת ציון בהיסטוריה הלאומית
כמו סימניה בספר;

קרה לכם שלא סימנתם איפה סיימת לקרוא בספר וכאשר חזרתם
לקרוא קראתם כמה פסקאות או דפים עד שהבנתם שכבר קראתם
את הקטע הזה?

כך בדיוק זה עובד, מטרת הסימניה "לזכור ולא לשכוח"
היא לסמן לנו איפה הפסקנו כדי שנוכל להמשיך ולהתקדם משם,
מבלי לחזור אחורה ולקרוא שוב מה שכבר קראנו.

איפה זה מתחיל להסתבך?
כאשר אנחנו מבלבלים בין לזכור ולא לשכוח לבין לנטור.
אנחנו כל כך מפחדים שאם נשחרר זה ישנה ויחזור על עצמו,
עד שאנחנו זוכרים, לא שוכחים ונוטרים.

זה פחד לא רציונלי ועמוק, וכמו ביצירת מציאות שנעשית על ידי מסה של אנשים
כאשר מאד מפחדים ממשהו, ומיליוני אנשים חושבים עליו שוב ושוב, מעצימים אותו, ומהדהדים אותו ליקום הוא מגשים את עצמו.

ההגשמה שלו בתורה יוצרת מעגל חדש:
יש פחד שזה ישנה, חושבים על זה שוב ושוב, מושכים את זה למרחב שלנו,
זה מתגשם ואז אנחנו נעמדים מול זה ואומרים:
"את רואה, אמרתי לך זה עובדה זה חוזר על עצמו, חייבים לזכור ולא לשכוח,
חייבים לנטור אחרת זה יקרה שוב ושוב".

אז מה כן אפשר לעשות?
קודם כל להיות מודעים לדפוס.
להבין שאפשר לזכור, ולא לשכוח ולשחרר, תוך עבודת מודעות עצמית
והבנה שזה דפוס שמושך אליו ארועים.

אפשר לזכור ולא לשכוח מבלי לנטור מתוך פחד שזה ישנה, עם בטחון עמוק
שאנחנו בטוחים ומוגנים, ידיעה שאנחנו חזקים דיינו ומבינים שיש לנו
את הכח להבטיח שזה לא ישנה.

כדי לעשות זאת אנחנו צריכים להתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלנו:
שזה יחזור על עצמו.
לא תמיד יש לנו את הבטחון והודאות שזה לא ישנה,
וממקום זה מתחיל להתחולל בתוכנו הוריקן של רגשות:
פחד, רצון נואש בשליטה, קושי, חרדה ועוד.

העניין הוא שהדרך היחידה באמת לשחרר אותנו מזה הוא לסמוך ולבטוח
שזה לא ישנה, ואז הדפוס מתנקה מהמערכת, לא מהדהדים אותו החוצה ליקום
והוא לא מושך ארועים (חוק המשיכה) שיתמכו במחשבות הפחד שלנו,
ויצרו את המציאות הזאת.

אז איך כל זה קשור לשחרור של גלעד שליט?
עבודת המודעות שנעשית על ידי כל אחד ואחד מאיתנו,
העייפות מהנטירה, מהשנאה נתנו את אותותיהם.
אם בדור של הורי הערך היה טוב למות בעד ארצנו,
היום כבר נשמעים קולות אחרים שמדברים "לא בכל מחיר".

יש מחיר לכעס מתמשך ונטירה, יש מחיר לשנאה.
יש מחיר לרצון "לזכור ולא לשכוח" ממקום של נטירה שמאפשר
ליחיד להיות קורבן מחיר גבוה מאד.

יש לנו בחירה, כיצד אנחנו רוצים לחיות,

איזה מציאות, כעם, כאומה, אנחנו רוצים לייצר.
יש לנו בחירה, יכלנו לבחור להמתין עד שנמצא את מקום החזקתו
ולבצע פעולה ויכולנו לשחרר אסירים.
תמיד יש בחירה גם שנראה שאנחנו במלכוד או באין מוצא.

אחרי הבחירה יש החלטה נוספת שעלינו לקבל –
לבחור לנטור או לשחרר.
זה בידינו, לגמרי.

מה אתם בוחרים?

שבוע מבורך,
ניצה

No related posts.